^א ראה ריטב״א דלא מקשי אלא לר׳ אלעזר, אבל ר׳ שמעון סבירא ליה שאין אומרים לב בית דין מתנה עליהן.

^ב תוס׳ בד״ה רבי שמעון הקשו על הא דאקשינן בגמרא על משנתנו דמהו שיקרבו זה בזה וכו׳ לימא לב בית דין מתנה עליהם, ומאי מקשה, והרי אמרינן שאני אבודין דלא שכיחא. ותירצו דלא אמרינן אבודין לא שכיחא אלא באלו שקדושתם מרובה שדמם נכנס לפני ולפנים, או, שהקרבנות עצמם של יום הכיפורים ושעירי ע״ז לא שכיחי. אבל לפירוש ר״ח (ראה לעיל הערה 123) משנתנו דמהו שיקרבו זה בזה לא איירי כלל בנאבדו.

^ג וכן פירש רש״י שפרה לא שכיחא. אבל תוס׳ כתבו דלא שכיח שימצאו אחרת נאה הימנה.

^ד משפט זה יתכן שמקומו לעיל לאחר המילה ׳תפדה׳, או לקמן לאחר המילה ׳קיימי׳.

^ה במנחות דף קא,ב אמרינן שפרה עומדת לפדיון, כיון שאם מצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדותה. ומדברי ר״ח נראה שזה גופא הטעם שיש פדיון לבדק הבית כי לא נגמרה קדושת הגוף שלהם, כי גם לצורך זה עצמו שהם עומדים, לעולם יש אפשרות שיהא עדיף להקדש דמיהם מהם עצמם, דשמא ימצאו יפות מהם. והריטב״א במגילה דף כה,ב כתב על פי התוספתא מגילה פרק ד, שאבני היכל ומזבח חלה קדושת הגוף על גופם ואין להם פדיון (ומקורו במלחמות ה׳ להרמב״ן עבודה זרה פרק ד. וכן כתב הרמב״ם בפרק א מהל׳ בית הבחירה הל׳ טו). אבל כל זה הוא אחר שנקבעו בבנין, וחלה קדושה על גופם, וכמו כלי שרת שעבודתם מחנכתן, אבל בהקדש והזמנה לחוד יש להם פדיון. וכמו שכתב הריטב״א בבבא מציעא דף נה,א שהמקדיש קורות ואבנים הראוים לבדק הבית, קיימא לן שאם מצא יפות מהם או שהותירו, פודה אותם ליקח אחרות שהן יפות, או דברים אחרים הצריכים לבנין.

^ו כדברי ר״ח שחילק בין העמדה להערכה, ומה שאמר ר׳ שמעון שקדשי בדק הבית אינם צריכים העמדה והערכה, פירושו, שאינם צריכים העמדה כדי להעריכם, אלא אפשר להעריכם בלא העמדה, מפורש בדברי הרמב״ם פרק א מהל׳ איסורי מזבח הל׳ י זה לשונו: המקדיש בעלת מום למזבח, אף על פי שלוקה, הרי זה נתקדשה, ותיפדה בערך הכהן ותצא לחולין, ויביא בדמיה קרבן (עיין שם בנו״כ). וכלומר, שצריכים הערכה הכתובה בפרשה דוהעריך הכהן, אלא שאין צריך כהן בדוקא, שהרי קיימא לן כחכמים שכהן הכתוב בפרשה היינו בית דין, ואפילו ישראל. וכן פירש המאירי בחולין פרק הזרוע והלחיים את דברי הרמב״ם בפרק ג שם הל׳ י: המקדיש טומטום ואנדרגינס וטריפה וכלאין ויוצא דופן למזבח, הרי זה כמקדיש עצים ואבנים, לפי שאין קדושה חלה על גופן, והרי הן חולין לכל דבר, ויימכרו ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה, ואינו כבעל מום, שבעל מום יש במינו קרבן. שטומטום ואנדרוגינוס אינם צריכים הערכה, כי לא חלה על גופם אפילו קדושת דמים, שכיון שאין במינם קרבן אין בהם קדושת מזבח כלל, אלא מוכרם ומביא בדמיהם קרבן. ואינם כבעל מום שחל על גופו קדושת דמים, וצריך פדיון על ידי הערכה בבית דין. וכך הם גם דברי הרמב״ם בפרק ה מהל׳ ערכין הל׳ יב: אבל אם הקדיש שחוטה או נבילה לבדק הבית הרי זו תיפדה כשאר המטלטלין. והשיג עליו הראב״ד, שכן הדין אפילו הקדישם למזבח. אבל דעת הרמב״ם שרק אם הקדישם לבדק הבית צריכים הערכה ופדיון, אבל למזבח הרי הם חולין וימכרו ויביא בדמיהם קרבן.

^ז דף לב,ב.

^ח ובר״י מיגש: לעולם רבנן היא ופרה קדשי מזבח היא וכו׳. גם בהמשך דבריו כתב: והאי תנא דסבירא ליה דפרה קדשי מזבח היא מני רבנן דפליגי עליה דר׳ שמעון בפרק אין מעמידין וכו׳, וככל הנראה גרס כן בגמרא להדיא (ועל גרסה זו כתב רש״י בד״ה אלא דלא גרסינן לה, ראה בהערה לתוס׳ הרא״ש כאן שציין לתוס׳ שנץ ותוס׳ רבנו אלחנן בע״ז כג,ב ותוס׳ ישנים ביומא דף מב,א שכתבו שמחקו הגרסה וכתבו שפירוש משובש הוא). וכן כתב ר״ח בעבודה זרה דף כג,ב: ואסיקנה אלא לרבנן פרה קדשי מזבח היא, ולר׳ שמעון פרה קדשי בדק הבית היא וכו׳. וכן כתב הרמב״ם בפירוש המשנה פרה פרק ב משנה ג: חכמים סוברים שפרה קדשי מזבח היא, ולפיכך פוסל בה כל מום הפוסל בקדשים. אבל בפרק א מהל׳ פרה אדומה הל׳ ז כתב: שכל הפוסל את הקדשים למזבח פוסל את הפרה, אע״פ שהיא כקדשי בדק הבית, הואיל וקראה הכתוב חטאת.

^ט מלשון זה ואסיקנה לעולם וכו׳ נראה שר״ח גרס כאן בגמרא את המחלוקת אם פודין את הקדשים להאכילם לכלבים, ראה תוס׳ כאן ד״ה וכי.

^י חסר, ובד״ו השלימו: ופריק, ר׳ שמעון לית ליה לב בית דין מתנה עליהם.